יום רביעי, 07 ספטמבר 2011

פיצול משפחתי (או: מה הקשר בין מצפה רמון לאורוגוואי)

 

לא הייתה התנגדות נחרצת יותר מזו של ההורים שלי, כשהודעתי להם שאני עוברת למצפה רמון.
הם הודיעו לי, חד משמעית וללא כחל וסרק, שאני שוברת את לבם, מפצלת את המשפחה, מרחיקה את עצמי מאוהביי ובאופן כללי השתגעתי לחלוטין ומה איבדתי בחור הזה, למען השם.
לא חשבתי שהם ימותו על הרעיון, כך שזה לא מה שהפתיע אותי, אבל עוצמת ההתנגדות בהחלט הפתיעה אותי.
ההורים שלי לא אוהבים שינויים. הם בני 65, עדיין עובדים קשה, ומבחינתם צריך לשמר את הקיים. הם גם לא אוהבים שהילדים שלהם מתרחקים יותר מדי, כי ממילא חצי מהמשפחה והחברים שלהם גרים באורוגוואי. 
ככה זה במשפחה של עולים חדשים- ישנים. הם, ההורים שלי, היו שני חנאנות חמודים בני 18, שעלו לארץ בשנות השישים עם ציונות עזה ונאיבית בוורידים, וגררו אחריהם את ההורים, האחים ובני הדודים. חלקם השתקעו בישראל וחיים בה עד היום, וחלקם - כמו סבתא שלי - חזרו לאורוגוואי מסיבות שונות.
וככה נידונו, משפחתנו המורחבת, לחיות בפיצול מתמיד: הזיכרונות, החברים, חלק מהרכוש ומבני המשפחה - באורוגוואי. והחיים החדשים - בישראל. מפוצלים לנצח, לב שנמתח ומכסה יבשות וימים.
הטור הזה נכתב בין היום (7.9) למחר (8.9), אז תיקבר סבתא שלי, פאני לזובסקי (לנגסנר), שנהגו לכנות גם "דוניה פאני" - ואני כל כך אוהבת את הכינוי הזה - באורוגוואי. ואני לא אזכה להיות בלווייתה.
זהו הכאב של משפחה מפוצלת. אם הייתה לנו נציגות באירופה, זה כנראה היה הרבה יותר קל, אבל אורווגאי נמצאת מרחק שלוש (!) טיסות מכאן (תל אביב-מדריד-בואנוס איירס-מונטווידאו) - והטיסות, לרוב, מפוצצות ויקרות, כך שזה לא ממש ריאלי להביא לשם את כולנו עכשיו, וממילא אין מלינים את המת.
הקשר בינינו לא היה קרוב בשנים האחרונות, בעיקר בשל ההידרדרות במצבה. אבל איך שלא הופכים את זה, גם המרחק  מקהה את הלב. היא הפכה לדמות שמעבר לים, האישה שאני זוכרת מילדותי, תמונות עבר קרועות. עיניים כחולות מלאות חיים, חביתה מקושקשת שנאכלת מתוך צלחת פלסטיק חומה באמבטיה, וטיול השורשים באורוגוואי ב-2007, אז שוחחתי איתה את שיחתנו הקוהרנטית האחרונה, ובסופה הודיעה לי, מבלי ששאלתי, כמובן, ש"את לא יכולה להתחתן עם כל שמענדריק, אז ייקח קצת זמן, לא נורא".
את בעלה, סבא שלי, סימון, קברנו דווקא בישראל. מדי שנה אבי עולה אליו לקבר, לומר קדיש. בשנה שעברה לקח גם את האחיינים ביחד איתו. לסבתא שלי יש חלקת קבר שמורה לידו, במושב בני ציון. אבל היא כבר לא תיקבר בה. וככה נידונו להישאר, שוב, מפוצלים. האחת שם, השני כאן.
אין לכאורה - וגם לא לכאורה - שום קשר בין מצפה רמון לאורוגוואי. פרט, אולי, לעובדה שבשני המקומות יש משהו סהרורי ולא מנומק. אורוגוואי היא מדינה קטנה ולא נורא מעניינת. רוב האנשים בכלל מתבלבלים בינה לבין פראגוואי וקשה לי להאשים אותם. אפילו שם ייחודי לא נורא התאמצו למצוא.
מה שכן משותף זו הבחירה של ההורים שלי - ועכשיו גם שלי עצמי - להתרחק מהמסורת של ההורים, גם פיזית וגיאוגרפית, כדי למצוא דרך חדשה משלך. 
ההורים שלי עזבו חיים בטוחים ומגוננים בקהילה היהודית באורוגוואי - קהילה שהייתה גם שמרנית מאוד - כדי למצוא חופש, וחיים חדשים, והגשמה עצמית בישראל. הם וויתרו על חיים מפנקים ורגועים בארץ נטולת פיגועים, והרוויחו הגשמת אידיאלים ציוניים, עצמאות, הגדרה עצמית, חיים מודרניים.
אבל כל זה קרה תמיד בסביבה אורבנית להפליא.
אבא שלי אפילו לא אוהב ללכת לים. אימא שלי שומעת את המילה "טבע" וחוטפת התקף חרדה. גם אני, כנערה, לא זוכרת את עצמי כחובבת טיולים גדולה, בטח לא בבית הספר. הרצון שלי להשתתף בהם (או לא) היה קשור למצבי החברתי. לא היה לו שום קשר לטבע.
אולי בגלל זה הקשבתי להתנגדות שלהם בהתחלה, והחלטתי לבדוק אופציות מגורים קרובות למרכז, כאלו שיהיה לכולם קל יותר לעכל.
נניח, פרדס חנה.
מותק של מקום. בחיי. רק לא בשבילי.
גם לא בית אורן, החלופה השנייה שבדקתי, ושאחרי שנה וקצת נשרפה כליל במהלך הדליקה בכרמל, אז אולי מזל שלא הלכתי לגור שם.
ידעתי כל הזמן מה הבטן שלי צורחת: אני לא רוצה בית בשרון הלח והפורה. וגם לא במעלה בכרמל המוריק. אני רוצה מדבר. רוצה אדמה חשופה, שמש מעוורת, רוח מכה, מרחבים.
במובן הרחב יותר, רציתי אלטרנטיבה. משהו שונה ממה שאני מכירה. לא ידעתי אז שהאלטרנטיבה הזו נמצאת במדבר, וגם עכשיו אינני בטוחה שזהו מקומה הנצחי. אבל אורח החיים הזה, שיש בו טבע, שקט, זמן לעצור, חיים שפויים יותר, כלכלית ונפשית - מתאים לי, מתברר, הרבה יותר.
תחשבו שאתם מגיעים למקום חדש, ומרגישים בבית.
ורק אז אתם מבינים, לתדהמתכם - שבעצם, מעולם לא הרגשתם בבית במקום הקודם שגרתם.
וגם ברגעים שכן, זה אף פעם לא הרגיש ככה.
ככה איך? ככה מתאים.
זה פשוט עניין של התאמה, כמו בין בני זוג.
יש אנשים שצריכים לחיות ליד הים. חייבים לנשום ולראות ולהסניף אותו כל בוקר. יש כאלו שהנוף הירוק מרגיע אותם, ממלא אותם שמחה, וחיים ושלווה. אני צריכה, מתברר, צהוב בעיניים ורוח בשיער. כששניהם קיימים, הכול מרגיש לי פתאום לגמרי אפשרי.
האם ידעתי את זה על עצמי? לא. איך אני אדע? היו לי חיים מאוד ברורים בתל אביב, והמדבר היה אזור ששמור לחופש, לכיף, להפסקות. אשכרה לחיות שם? זה, רק למשוגעים. אבל למה, בעצם? מי אמר ומי החליט? ומה אם אוזניי לא יכולות לשמוע יותר את הרעש של העיר? ומה אם אין לי אוויר לנשום ומקום לזוז ויכולת לחשוב? מי אמר שלגור במדבר, יכול רק מי שמכיר אותו? 
 
התעלמתי, אם כן, מהוריי, מעמידה פנים שאני נוסעת לבקר בבית אורן, אבל בפועל - מנהלת תחקיר עומק מקיף על מצפה רמון. כל כישוריי העיתונאיים גוייסו כדי ללמוד לאן אני מגיעה: גודל ומגוון האוכלוסייה (כ-6000 איש, מכל סוג אפשרי), איפה קופת החולים (במרכז העיר) ואיך היא (משתדלת מאוד, אבל לא עומדת בסטנדרטים של המרכז), איך המחירים בסופרמרקט (גבוהים להרגיז), איך התחבורה (איומה) והחינוך (גם לא להיט) ומה עושים פה בערב (כלום).
וכל זה ממש לא הזיז לי.
שמעתי את הנתונים, תייקתי אותם, והלכתי לשכור לי בית. האינפורמציה הזו עברה לי ליד האוזניים כמו טוסטוס טורדני. כוח חזק ממני משך אותי למצפה רמון. לא ממש חשוב לי איך תקראו לזה: תחושת בטן, אינטואיציה, טירוף, מה שתרצו. מהרגע שהבנתי שזה מה שאני רוצה, המעבר לכאן היה רק עניין של זמן. 
כשההורים שלי הבינו שאני רצינית, היו שיחות דרמטיות ואמירות מרחיקות לכת. כל זה הרגיש חצי מצחיק, חצי מופרך. אני לא עוזבת את הארץ, חזרתי ואמרתי, אני בסך הכל עוברת לדרום. אבל משפחה אורוגוואית היא, מעל הכול, משפחה דרררררון אמרררריקאית לכל דבר. במילים אחרות, אמוציות, בשר והגזמות פרועות הם לחם חוקנו. וכך היו עוד ועוד טלפונים. ועוד הסברים, והרגעות, ונימוקים.
במקום להרגיע את עצמי - הרגעתי אותם. הבטחתי שאבוא לבקר כל הזמן; הסברתי להם שמצפה רמון זה בסך הכול שעתיים ורבע מתל אביב אם נוסעים דרך כביש שש; והזכרתי להם שאני לא יכולה ולא מסוגלת - פיננסית, רגשית ופרקטית - לגור יותר בתל אביב.
השיא היה בשבוע שאחרי המעבר. הם התעקשו להגיע, למרות שהבית היה מהפיכה והחימום עדיין לא עבד. זה היה סופשבוע עכור במיוחד: גשם מעורבב בסופת חול. הכל נראה והרגיש נורא, וגם היה קר כל כך, כל הזמן. הם החזיקו מעמד ביום שישי, אבל בשבת בצהריים שניהם פשוט ישבו על הספה בבית החדש שלי ומיררו בבכי. "מה עשית?!", שאלו ברוב דרמה, "בשביל מה עברת לחור הזה?!"
אח, הורים. האופן שבו הם זורקים עלייך את כל החרדות שלהם ישר בפרצוף, בלי רחמים. האופן שבו זה חושף את החרדות שלך, שאת אפילו לא מעזה להרגיש. כל פעם מחדש הם מטילים את זה עלייך, כמו ביצה סרוחה שאת חייבת לחטוף על הראש. דאגות, חרדות, פחדים. מה יהיה. מה יקרה. מה עכשיו. אני יודעת היום שלהיות הורה, זה לדאוג כל החיים. אני אוהבת אותם (גם) על הדאגה הזו. אבל לפעמים, "אני צריכה שתאמינו בי, שתאמינו שיהיה טוב", אמרתי להם פעם, "לא שתפחדו כל הזמן מאיזה אסון".
כי גם אני פחדתי, זה ברור. הכל היה חדש ומבודד ומשונה. העיירה המכוערת הזו, והקור המקפיא הזה, והכלום כלום כלום הזה שמסביב. לא יכולתי להעמיס על כתפיי גם את הפחד שלהם, בנוסף. הייתי חייבת לשרוד עכשיו, להתמקם, להכיר. חרדות של אחרים היו משא כבד מדי.
חדר השינה והסלון בשבועות שאחרי המעבר. מאז, הסידור שלהם השתנה לפחות ארבע פעמים, עד שמצא את מקומו בשלום
 
חצי שנה תמימה חלפה עד שההורים שלי העזו לחזור למצפה עוד פעם. עד כדי כך הטראומה הייתה גדולה. הם חזרו לכאן בקיץ, ליום ההולדת ה-35 שלי. ביקור משותף ראשון עם אחי והאחיינים. התרגשתי כל כך, שבישלתי אוכל בכמות משולשת ממה שצריך. ישנו כולנו, כולל הילדים, בביתי הקטן. ההורים בחדר השינה. אני על הספה. אחי, גיסתי והאחיינים על מזרונים. הכלב והחתולה הציקו לנו כל הלילה. היה מצחיק ומשוגע וכיף נורא. בשלב מסויים היה לי כל כך חם, שהלכתי לישון על הערסל בגינה.
אף פעם לא אירחתי את המשפחה שלי בביתי. הוא תמיד היה קטן מדי, עירוני מדי, לא מתאים לאירוח. אבל עכשיו יש גינה גדולה, ומזג אוויר נעים, ומקום לעשות על האש, ונוף. כך שכשחלפו עוד כמה חודשים, נפגשנו שוב כולנו. ואחר כך היה עוד מפגש. לא בכולם הם נשארו לישון, אבל בכולם היה כיף להפתיע. השהייה מחוץ לעיר מחלצת מכולם - ילדים כמבוגרים - משהו שמח ומשוחרר שאין בהם במפגשים הרגילים בינינו. 
באחד המפגשים שעשינו באביב, השמש שיחקה איתנו מחבואים, והתחלפה בגשם לסירוגין. רצנו עם המנגל אל מתחת לסככה והחוצה, נרטבים ומתייבשים ומתפוצצים מצחוק מכל הבלגן. הסתכלתי על כולם תוך כדי, וחשבתי שהמון זמן לא נהניתי איתם ככה.
בביקור האחרון שלהם,  ביולי השנה, ההורים שלי לא הפסיקו לישון. כמו טינאייג'רים בחופש הגדול. אי אפשר היה להזיז אותם לפני הבוקר המאוחר. ניסיתי להסביר להם שזה שילוב של השקט והרוח, אבל קשה להסביר את זה למי שלא גר כאן. בערב הם לא הפסיקו להתרגש מהבריזה - שאף מקום יישוב בעולם לא יתחרה בה אף פעם , ואז הם, סוף סוף, הודו. שהם מבינים למה עברתי לכאן. שנעים להם בבית שלי, שהם מבינים למה גם לי נעים. היה מרגש לשמוע את זה. בעיקר כי לא ציפיתי מעולם לאישור שלהם, וגם לא ביקשתי אותו. לפחות לא בנושא הזה. אבל כשהוא הגיע, שמחתי שהם יכולים לראות גם את היופי שבבחירה בדרך שונה משלהם. והערכתי את זה מאוד.
 "הם בטח אומרים לעצמם שזאת אפיזודה של שנתיים-שלוש", אמרה לי פעם טלי, ירושלמית בדימוס, שגרה במשאבי שדה ובקיבוץ טללים כבר 15 שנים (ביחד)."אבל זה רק אומר שהם וויתרו במערכה, ולא בקרב". אין לי מושג, עניתי לה, אולי זאת באמת אפיזודה.
אומרים שהחיים מלאי הפתעות. "את תראי", טלי צוחקת, "כשתלדי, הם ינסו לשכנע אותך לחזור לעיר לשנה הראשונה, ואם תקני בית, אז הם יתעקשו שרק במרכז".
אני מחייכת בהשלמה ומושכת בכתפיים. איכשהו, יש לי הרגשה שיהיה בסדר, ולא משנה במה אבחר. אחרי הכול, אנחנו כבר מורגלים בפרידות.
יום רביעי, 07 ספטמבר 2011 // 0 תגובות