לא הכרתי אף אחד במצפה רמון לפני שעברתי לגור כאן.
תיקון: הכרתי אדם אחד, עזרי שמו, דרך הפייסבוק, אבל מעולם לא נפגשנו עד שעברתי (שאז דווקא הפכנו לחברים).
ובמחשבה נוספת, הכרתי גם את מרב גרובר, השחקנית, אותה ראיינתי פעם למעריב.
בזאת הסתכמו כל מכריי בעיירה.
סמכתי על כך שאני עושה חברים בקלות. אלוהים בירך אותי בכך, ואני אסירת תודה.
ידעתי שאכיר אנשים ושאתיידד איתם בלי בעיה מיוחדת, כי כך הייתי תמיד.
ובכלל, העובדה שאינני מכירה אנשים במקום מסוים, מעולם לא שימשה עבורי חסם.
העסיקו אותי חששות אחרים: איך אסתדר עם עבודה, איך השירותים הרפואיים, מה אעשה עם הכלב.
מה שלא העליתי בדעתי, זה שהמעבר הזה ישפיע עמוקות גם על החברויות הקיימות בחיי.
כי קרו כל מיני דברים, שלא העליתי בחשבון כשעברתי למצפה.
ראשית, הריחוק הגיאוגרפי: רוב חבריי, מן הסתם, מתגוררים בתל אביב, ואם לא שם - אז לפחות באזור המרכז. גבעתיים, הרצליה, מרחב השרון, ויש גם בחיפה (אם זה עדיין נחשב מרכז, איכשהו).
המעבר למצפה חיסל את כל הפעילויות השגרתיות הפשוטות שלנו. לשבת בקפה השכונתי, להיפגש לבירה בשישי בצהריים, להתעפץ מול סרט בטלוויזיה עם טייקאוויי, ללכת לים עם הכלבים - כל אלו לא קרו יותר, והמפגשים שלנו הלכו והפכו יותר ויותר נדירים, עד בלתי קיימים.
לחלק מחבריי, וודאי לאלו שגרים בתל אביב (אבל לא רק) - אין רכב. זה הופך את ההגעה למצפה רמון לכמעט בלתי אפשרית עבורם. אפשר לשכור רכב, כמובן, אבל זו הפקה וגם תקציב - לא לכולם יש.
מה שעוד אין לכולם זו סבלנות, ונדרשת הרבה ממנה כדי לנסוע ברכבת ואז באוטובוס במשך שלוש שעות (לפחות), רק בשביל לפגוש חברה, טובה ככל שתהיה.
אני מבינה אותם, בחיי. זה וואחאד מאמץ, הם כולם עובדים קשה, ובעיקר, זו האינרציה של החיים, שנורא מקשה על כל העסק. צריך לקחת הפסקה קטנה מהחיים, לפנות זמן, כדי לנסוע למצפה. זה לא כמו לקפוץ לחברה שגרה בחולון.
אשר לי, יש תקופות שבהן אני דווקא מרבה לנסוע לתל אביב, אבל זה תמיד בגלל אילוצים: עבודה, אירועים משפחתיים, סידור שאינו סובל דיחוי.
אני משתדלת לרכז את כל האילוצים ליומיים דחוסים, ואם אני לא חייבת - לא להישאר לישון.
לפעמים אין ברירה, ויש גם מקרים שהביקור שלי נמשך אפילו שלושה ימים ויותר.
ברמה הטכנית, זה די טרטור. אני לא ממש בחופש, רק מיירטת סידורים מעיקים אחד אחרי השני, ונורא מתגעגעת הביתה.
תמיד כיף לראות מה שלום תל אביב ומה התחדש בה, אבל אני לא אוהבת לעזוב את הבית שלי, ובכלל - בתקופה של נסיעות רבות, כל היום-יום שלי יוצא מאיפוס. כלב שהולך וחוזר מבייביסיטר אצל השכנה, מוצרים שנרקבים במקרר, גינה שמשתוקקת למים, תיק גב שאני כבר לא טורחת לפרוק.
אני משתדלת לנצל את הגיחות למרכז גם כדי לבקר חברים, אבל לא תמיד יש לי כוח.
הימים בעיר בדרך כלל דחוסים ועמוסים מדי וגם ההורים שלי תובעים את זמנם, ובצדק.
ככה יוצא שנדיר שאני מצליחה לבקר יותר מחבר/ה אחד/ת בביקור, ולפעמים אני לא מצליחה גם את זה.
ישנו, כמובן, הטלפון. מי שמצליח, או מוכן, לתחזק את החברויות שלו באמצעותו - הוא כנראה אדם טוב ממני. באמת. אני לא יודעת איך עושים את זה. יש אנשים שמסוגלים לדווח על קורותיהם בקביעות, כמה פעמים ביום, לשתף בפרטים הקטנים, ובכלל - לדבר כל יום, עם כל הקרובים אליהם, בטלפון. אני אף פעם לא הייתי כזאת.
אני לא מהמדווחים בזמן אמת. אני מספרת בדיעבד. כשהדברים קורים, אני עסוקה בלחוות אותם. אחר כך אני משתפת. אבל אני ממש לא מאלה שידבררו, באותו הרגע ממש, את כל מה שעובר עליהם. זה מרגיש לי כמו להצמיד פסקול עם דיווח חדשותי + פרשנות למציאות, בזמן שאני, הכוכבת שלה, סו קולד, עדיין עסוקה בלנסות לפענח אותה. משימה שהיא לא רק מעל לכוחותיי - אני גם לא מעוניינת בה.
אז קצת אחרי שעברתי למצפה - פשוט נעלמתי.
לא יכולתי, וכנראה שלא רציתי, לתחזק את רוב הקשרים החברתיים שלי.
ומה שהיה לא פחות מעניין, אם כי קצת כואב לפרקים, היה שגם רוב הקשרים החברתיים שלי - לא התעקשו לתחזק אותי.
קולגות שדיברתי איתם מדי יום, שיצאתי לבלות איתם, שחלקתי איתם רגעים וסודות הכי אישיים - יצאו לחלוטין מחיי.
שכנים, אקסים, אפילו שתי חברות נפש - כולם נותרו מאחור.
יצא, אם כן, שהמעבר למצפה היה דרמטי במובן נוסף, עמוק יותר ממה שחשבתי. הוא שינה מאוד את מערך החברים שלי.
קיבלתי את זה באהבה, גם אם בעצב מפוכח.
ידעתי לאורך כל הדרך שלחלק גדול מקשריי החברתיים בעיר, בין אם המקצועיים ובין אם בידידויות השטחיות שרקמתי על הדרך, אין בסיס של חברות אינטימית ואמיתית. קצב חיים מהיר מביא עמו גם קצב קשרים מהיר, קשרים מרפרפים, שנותרים פוטנציאל אבל אף פעם לא מוגשמים עד הסוף: קולגות שחווית איתם רגעי קרבה אישיים אבל אף פעם לא הפכתם לחברים של ממש; מרואיינת שהיה לך איתה חיבור מעולה; שכנים מקסימים שמשום מה אף פעם לא התקרבתם באמת; חברה של חברה, שאת מתה לשתות איתה קפה כבר שנה. המון פוטנציאלים, שמעולם לא היה זמן או פניות רגשית וטכנית לעשות איתם משהו.
קשרים אחרים גוועו מסיבות אחרות:
בעיות פנימיות בתוך הקשר, או שהחבר/ה עברו בעצמם טלטלה גדולה בחייהם והיו טרודים בענייניהם.
והיו גם הפתעות מרגשות, נעימות. לגלות מי החברים שמתעקשים עלייך. שנוסעים לבקר אותך, ויותר מפעם אחת. שמטלפנים למרות שאת לא תמיד מקפידה להחזיר טלפונים או סמסים, וגם אף פעם לא עושים מזה עניין. שתמיד שומרים עבורך מיטה רכה, אם מתחשק לך להתאוורר קצת מהבית של ההורים, וגם דיאט קולה במקרר ומקום שאפשר לעשן בו. שלא צריכים דיווחים שוטפים. שיודעים להקשיב ולא רק לספר.
החיים מזמנים אירועים ונסיבות שכל הזמן מדגישים את המרחק. מסיבות ימי הולדת. חנוכות בית. השקות ופרמיירות (של חברים, כן?). לא מזמן נאלצתי לפספס גם חתונה. זה אולי נשמע מוגזם. מה הביג דיל, אז נוסעים קצת לתל אביב. אבל אם הייתי צריכה להגיע לכל האירועים האלה, הייתי חיה על ציר תל אביב-מצפה רמון יותר מאשר בבית שלי. אני גרה רחוק. אין לי רכב. זו המציאות. ויש לזה מחיר.
אשקר אם אגיד, שאין בזה גם הקלה.
המעבר למצפה איפשר לי לנפות, באופן טבעי, את מי שלא רוצה באמת להיות חלק מחיי. לא תכננתי או רציתי להקשות על החברים שלי להישאר בחיי, אבל זה מה שקרה.
המעטים ששרדו, כנראה באמת רצו להישאר, וזה מאוד קירב בינינו.
מי שלא - אולי יחזרו לחיי בהמשך, או שכבר לא יחזרו לעולם, וכנראה שכך זה צריך להיות. אין בי טיפת כעס, בחיי. זו אבולוציה טבעית בחברויות, שהן נגמרות לפעמים.
אשר למצפה, עשיתי לי כאן חברים, אבל הרבה פחות ממה שאפשר היה לחשוב. אני מכירה כאן הרבה אנשים, אבל מעטים מהם הפכו לחברים באמת קרובים. רק חברה נפש אחת באמת חדרה פנימה, למעגל האינטימי.
זה לא בגללם, זה בגללי. עם השנים, באופן טבעי, אני פחות להוטה להכניס אנשים לחיי. תפקידי החברים הטובים בחיי התמלאו והחלופה פוחתת.
פעם חשבתי שחברות אמת היא לכל החיים.
היום אני מבינה, שלפעמים החיים חזקים יותר מהחברות: אם זה לא המרחק הגיאוגרפי, שמקשה על מימוש החברות בפועל, זה ילדים. או קריירה. תלוי מי ובני כמה את/אתה. שואבי זמן לא חסרים.
ובכלל, חברויות, כמו כל מערכת יחסים, הן אלכימיה משונה ומפתיעה, עם חיים דינמיים משלה.
חברויות שחשבתי שלא ישרדו - שרדו גם שרדו, ואף התחזקו והעמיקו עם השנים. לעומתן, חברויות שחשבתי שילוו אותי שנים, התפרקו ברעש גדול או סתם התמוססו לאיטן. ולפעמים זה לא זה ולא זה, אלא פשוט הפסקות של כמה חודשים או שנים, כדי לנקות מטענים שהצטברו. כל חברות לגופה, כל אדם וסיפורו.
הרבה אנשים עלו וירדו מהספינה שלי בשנתיים האחרונות.
מאלה שירדו מהסיפון אל החוף אני מבקשת סליחה, אם לא ידעתי להיפרד כמו שצריך. לא כל חברות אפשר לסיים כראוי. לעתים משהו נסתר בנפש יודע, שהחברות אינה תקפה יותר - אך הוא מגייס איזה עלבון או כאב כדי להיפרד. זה לא ניסיון לתרץ, אלא הבנה בדיעבד.
אם ירדתם מרצונכם - שמרו על עצמכם. אולי ניפגש שוב. ואם לא, תדעו שזה בסדר, אני עדיין בעדכם.
ולחברים האהובים, המעטים, הנדירים שלי - והרי כל אחד מכם יודע מי הוא - סליחה שאני מזניחה אתכם באופן תמידי, ותודה על כך שבזכותכם אני מרגישה היום, בלב שלם, שמחה ואהובה.
חתימה טובה, כן?
Comments