"אני לא מבין את זה", רוטן אבא שלי וקם בזעף מכיסא הנדנדה בסלון, "התשחץ הזה דפוק לגמרי". עצלות יום שישי מתוקה שורה על שנינו. לפחות שרתה עד עכשיו. לא מזמן התעוררנו משנת צהריים מענגת וכעת שנינו מעלעלים בנינוחות בעיתוני סוף השבוע. אבל משהו מפריע את מנוחת אבי, מתברר. משהו הרה גורל וקיומי. אני מסובבת את הראש מהכתבה שבה אני שקועה כדי להבין על מה המהומה. על השולחן מושלך העיתון, במדור הפנאי. כל תשבצי הסודוקו מלאים. גם תשבצי ההגיון והתשחצים. כולם משובצים בכתב יד קטן ועגול, של אדריכל חולמני ושקדן. נשארה הגדרה אחת שהוא פשוט לא מסתדר איתה וכעת, כמו כל אורוגוואי אמיתי, הוא סמוק ומרוגז.
"קטנייה ב-ש' יכול להיות רק שעועית, נכון?", הוא תובע לדעת. זאת לא בדיוק השעה לבדוק את היידע שלי בקטניות, אם כי נראה לי שהוא צודק. "אבל זה מה שכתבתי!" הוא מזדעף, "וזה לא מסתדר". אני מבינה שלא תהיה לי ברירה, מציצה בתשחץ ופורצת בצחוק. זה כמובן רק מרגיז אותו יותר. "למה את צוחקת?" הוא תובע לדעת, "מה עשיתי?"
45 שנים חלפו מאז שעלה לארץ, אבל אבא שלי לנצח יישאר עולה חדש, ושפתו הראשונה לנצח תישאר ספרדית. אחת הדרכים שלו להיאבק בכך היא התשבצים שלו. ככה הוא ממשיך ללמוד מילים בעברית גם בגיל 68. אבל מדי פעם, במיוחד כשמדובר ב-ש' וב-ס', ובח' ו-ע', זה עדיין מתבלבל לו. כך קרה שאבא שלי החליט למחוק את הע' מהשעועית, ולהפוך אותה פשוט ל"שוית". זה נראה לו הרבה יותר הגיוני.
"זה לא יפה לצחוק על האבא הזקן שלך", הוא אומר בשעשוע אחרי שפרשת התשחץ באה על סיומה, וכעת הוא חותך סלט ומבקש שאניח מפה על השולחן בחצר, כדי ש"נאכל כמו בני אדם ולא כמו ברברים". אתה לא זקן, אני עונה ומנשקת אותו על מצחו. אבל כשאני מתבוננת בו בהיחבא, בזמן שהוא מניח את משקפיו כדי לחייג בסלולארי, שהספרות בו מוגדלות למימדים מפלצתיים, אני כבר לא בטוחה שזה לגמרי מדוייק.
רק בשנה שעברה הפך יתום. קברנו את אמא שלו – סבתי, פאני ז"ל. אני כותבת "קברנו", אבל לא הייתי שם. היא נפטרה באורוגוואי, ונקברה שם. אורוגוואי נמצאת מרחק 18 שעות טיסה, ו-3 טיסות שונות. הכרטיסים יקרים מאוד והטיסות, לרוב, מלאות עד אפס מקום, כך שזה לא היה ריאלי להטיס לשם את כל המשפחה, וממילא אין מלינים את המת. לנצח יכאב לי שלא הייתי שם, בלווייתה, כדי להעניק לה כבוד אחרון ולהיפרד ממנה. כאב של קריעה, של מהגרים. כאב של משפחות מפוצלות בין יבשות וימים.
לפני שבועיים, איבדתי גם את סבתי השנייה – אמה של אמי - אניטה, ז"ל. איבדתי אותה כבר מזמן, לפני כעשר שנים, כשחלתה בדמנציה והחלה לחזור על אותו משפט 34 פעם, לטלפן אלייך ולשכוח שעשתה זאת שנייה לאחר מכן, לפזר צ'קים כמו דונאלד טראמפ ולסגת באיטיות ובהדרגה, באופן מנטאלי, לגיל ההתבגרות.
תחילה בגד בה מוחה, אחר כך גופה, עד שלקראת סוף חייה, נשאר מעט מאוד מהאישה שסייעה בגידולי, והייתה אחת הנשים הכי ממזריות, מצחיקות ומלאות חיים שפגשתי. רשף לוי אמר פעם, שגם המוות הצפוי מכל מגיע בהפתעה. כשהיא נפטרה, בשבת בבוקר, תשע ארבעים וחמש בדיוק, נותרנו המומים וערומים. כל כך הרבה זמן דעכה, שלא היינו מוכנים לרגע שבו באמת תנטוש אותנו.
מיד אחרי תום השבעה, עלתה אמי על מטוס וטסה לאוסטרליה לשבועיים, לשליחות ארוכה ומסובכת במסגרת תפקידה כיו"ר ויצ"ו העולמית, שתוכננה עבורה כבר לפני חצי שנה. עד הרגע האחרון התלבטה אם לבטל את הכול. לחצנו עליה לנסוע, כי חייבים לחזור לחיים ולשגרה. יומיים אחריה, טס גם אחי לתאילנד, לטיול בר מצווה של אחד מאחייני – עוד טיסה שהוזמנה ותוכננה חודשים מראש. "תראי מה זה", אמרה אמי בכאב, "היא נפטרה בדיוק בין לבין. אפילו במותה נשארה מנומסת ולא מפריעה".
נותרנו אבי ואני, בסופשבוע נדיר של אבא ובת, אצלי בבית במצפה רמון, או כמו שהוא קורא לזה, "בייביסיטר על אבא שלך". רק שבמקום לראות סרט אמריקאי גרוע ולהשמיץ אותו, כמו שאנחנו אוהבים, או סתם לגרור אותו לטיול שקיעה במדבר - הוא מראה לי צילומים בסלולארי של אבני מצבות, ומצביע על זו שבחר לקברה הטרי של סבתא אניטה. אני אומרת שזה "מכובד מאוד" אבל מתכווצת מבפנים. בבת אחת מתחוור לי: ד"ר מוות נושף בעורפנו, והוא סתמי ושרירותי כתמיד
אמי, אני וסבתי, אניטה, זכרה לברכה. 1975
בתוך כל המוות הזה, חגגתי יום הולדת 38. חיים ומוות מתערבבים באירוניה מושלמת. לא היה לי יותר מדי מצברוח למסיבות, אבל רן ותמי התעקשו, כך שלבסוף התכנסנו בפורמט מצומצם מאוד בחצר הבית שלי ועשינו קומזיץ יומולדת. כשהבטתי באש הכתומה משתלהבת ברוח הערב של המדבר, הרגשתי משא כבד, חדש, מונח בעדינות אבל בבירור על כתפיי. זוהי הכבדות שחשים אלו שהתקדמו צעד אחד נוסף בתור לעבר המוות. זהו משאם של ילדים, המפנימים אט אט, שלא רחוק היום בו יידרשו לטפל בהוריהם המזקינים.
שתי הסבתות שלי היו נשים מבוגרות מאוד, שחצו את גיל 90. הן זכו לחיים טובים וארוכים, ובעיקר –היו אהובות ומטופלות במסירות שלא תאומן. שתיהן נשארו בביתן, על פי בקשתן, עד יום מותן. אף מוסד או בית אבות לא עלו על הפרק. שתיהן טופלו על ידי בני המשפחה ומטפל סיעודי צמוד. למזלה של משפחתי, היתה לנו האפשרות לעשות את כל זה גם מבחינה כלכלית. יגאל סרנה כתב לפני חודש בידיעות אחרונות טקסט בלתי נשכח על מות אמו, המספר מה קורה למי שאין לו כסף ויכולת לעשות זאת. אם הייתי שר החינוך שי פירון, הייתי מחייבת כל תלמיד לקרוא אותו.
בדומה לתרבות המשפחתית הרוסית, שבה הסבתא מתגוררת עם המשפחה, גם רבים מהיהודים האורוגוואים שומרים על ההורים המבוגרים בתוך הבית, עד יום מותם. לקח לי הרבה שנים להבין, שהתפיסה הזו שונה מאוד מזו הנהוגה אצל רוב המשפחות סביבי. בישראל מקדשים את המוות רק כשהוא הירואי, כזה שמגיע במסגרת מלחמת "אין ברירה" על אדמת הארץ, ולא בסופה של דעיכה יומיומית ופשוטה, עם שיניים תותבות וחיתולים למבוגרים.
ישראל אינה ארץ לזקנים. את הזקנים שלה החברה הישראלית מעדיפה בדרך כלל להחביא: בבתי אבות, במוסדות, בדיורים מוגנים. אם הם חלילה גוססים או סובלים, היא משליכה אותם מבתי חולים במהרה אל ההוספיסים, כדי שלא יתפסו מיטה, כמו שהשליכו מאיכילוב את סבתי המתעוותת בכאבי מוות, יומיים לפני שנפטרה. במקום להרים אותם על כפיים, להתבשם בחוכמתם, להתענג על זקני השבט שלנו – אנחנו מתביישים בזקנינו ופוחדים מהם. כאן, בארץ חמדת אבות, אתה יכול להיות זקן רק אם קוראים לך שמעון פרס – מלא חיים, מנותח פלסטית, נטול כל סממני מוות מתקרב.
60 פעם ביום, בממוצע, נהגה סבתי המנוחה לטלפן לאמי ולדוד שלי, בנפרד. לפעמים אי אפשר היה לדבר בבית הוריי מרוב צלצולי הטלפונים. לא פעם, בגלל מחלתה, צעקה, בכתה, התעקשה והאשימה. ואף על פי כן, מעולם לא שמעתי את אמי ודודי מרימים עליה קול, מדברים בחוסר סבלנות או גוערים בה. שניהם סירבו לנסוע לחו"ל לתקופות ארוכות כדי לא להתרחק ממנה, והיא הייתה הכוכבת של כל האירועים המשפחתיים וארוחות השישי, במהלכם התעקשה לזלול בתאווה למרות בריאותה הרופפת, לשיר בקול רם ולנאום נאומים מצחיקים ומלאי הומור עצמי. המרוויחים הגדולים מכל זה היינו אנחנו. תמיד.
אני נפרדת מאבא שלי בחיבוק ארוך, נדיב ודובי, מהסוג שרק הוא יודע להעניק, ומוודאת שלא שכח כלום, כי הוא תמיד שוכח משהו. בדרך חזרה לתל אביב נכבה לו הסלולארי והוא מאבד אותו בתוך הרכב. תקרית טיפשית, של מכשיר דק מדי ושחור מדי, על רצפת רכב כהה מדי. הוא מתקשר אליי מהבית, מקלל בעצבים. רק הוא מסוגל להתרגז ככה בגלל מכשיר סלולארי דפוק. אני מכריחה אותו לעזוב את הכול ולחפש שוב בבוקר. ובאמת, למחרת הוא מעיר אותי, רגוע ושמח כמו ילד. "מצאתי את המנוול", הוא מכריז, "הוא הסתתר בין הכיסא לחגורת הבטיחות. איזה מזל שדיברנו ושהרגעת אותי". כן, אני עונה, זה התפקיד שלי.